תערוכת מקום-זיכרון

התערוכה כוללת עשר קוביות פרספקס שקופות . בכל קוביה מופיע בחלק הקדמי פנים של דמות ובחלק האחורי תמונת מקום מגוש קטיף אשר הדמות קשורה אליו. אותה תמונה של פנים מופיעה גם בצד השני של הדופן הקדמית ומתקבל הרושם שהיא צופה כל הזמן לעבר המקום בגוש קטיף, שנמצא על הדופן הפנימית שממול. הקשר למקום המופיע בתמונה, הוא קשר של חיבור בעבר למקום מגורים, עבודה, תפילה משחק וכדומה. היום הקשר מתקיים בזיכרון. הצילומים של המקומות צולמו כמובן לפני ההתנתקות ומיד אחר-כך ניסיתי לאתר את האנשים הקשורים למקומות. הראיתי את צילומי המקומות לאנשים שונים והם ידעו לקשר אותי בשיטת 'חבר מביא חבר' ולמסור לי מספרי טלפון של אנשים הקשורים לתמונות. כאשר צילמתי את האנשים שהיו מפוזרים בבתי מלון בירושלים ובבאר-שבע, בכפר מיימון ובעיר האוהלים שליד יד מרדכי, פרשתי בד שחור מאחורי המצולמים והארתי בפלש ב"תאורת רמברנט", אור אלכסוני מלמעלה. ביקשתי מהמצולמים לחשוב על המקום המצולם, בזמן הצילום. וכן

לספר מעט על המקום ומה הוא עבורם. את מה שאמרו צירפתי לצד הצילומים

שאבתי את ההשראה לעבודתי גם מעבודתה של דורותיאה לאנג, שצילמה בשנות השלושים בארה"ב את אותם חוואים שבעקבות השפל בארה"ב ובעקבות בצורות ועוד, נושלו מאדמתם והפכו לפליטים בארצם. דורותיאה לאנג וצלמים נוספים תיעדו את מסע ההגירה של אותם אלפי חקלאים ממרכז הארץ לכיוון קליפורניה. מצאתי שיש קווים משותפים בין שני האירועים

התערוכה "מקום זיכרון מקום" איננה פוליטית. היא סידרה שמציגה את כאבו של הפרט אשר נתלש ממקום מוכר ואהוב לשום מקום בחייו כרגע, ונותר קשור לתמונת העבר בקשר של זיכרון וגעגועים. לא יכול להתקרב למקום אך גם לא להתנתק ממנו. המילה 'מקום' היא בעיני מרכזית בכל מה שקשור להתנתקות. הצילום מטבעו הוא דו-מימדי ואינו תופס מקום. הפתרון הוא יצירת קוביה שיוצרת חלל, מקום, ועם זאת מדגישה את קיומם המרחף של הדמויות והמקומות, כלומר גם את האין-מקום.

כאשר אנו מתבוננים מנקודות מבט שונות, אנו רואים את הדמות מתחברת אל הרקע שמאחוריה, אולם כשנמשיך לנוע הדמות תתנתק ותישאר לרחף. התרחשות שמשקפת את 'ההתנתקות' . אנשי גוש קטיף שנותקו מביתם ממשיכם ומתגעגעים ממשיכים וחולמים, נזכרים אך שוב ושוב מתנתקים, מכורח המציאות. שוב אינם שם. הקוביה השקופה טעונה במשמעויות רבות שחלקן נרמזות בטקסט המצורף לתערוכה. ניתן לראות בה בועה, כפי שנתפס הגוש בעיני חלק מהציבור, היא מזכירה את החממות שאפיינו את הגוש, היא מייצגת מקום קטן שרומז על הדחיסות בה חיים האנשים היום, והיא גם נותנת את תחושת הריחוק הקיים היום מאותם מקומות שכבר חרבו. הזכוכית הופכת את המקומות לבלתי נגישים, מצועפים, קיימים בזיכרון, בגעגועים

בחבל-ארץ מרוחק חיה קבוצת אנשים, היו שאמרו: בתוך בועה הם חיו, בהוויה אחרת, מנותקת
אבל אולי כמו החממות שטיפחו בעמל רב, כך היה להם אותו מקום מעין חממה אנושית, שהצמיחה אנשים אמיצים ועדינים. הם עבדו, למדו, בנו , התפללו והושיטו יד זה לזה, באותו מקום ואז הייתה הגזרה, וההלם, והמאבק ובא היום ומאות חיילים ושוטרים פלשו לאותו מקום מבודד, ואיתם עשרות כתבים ומצלמות שרחשו ביניהם, הופכים את קירות בתיהם שקופים עבור מיליוני צופים, שחזו בהם נקרעים מביתם, שחזו בהם מתייפחים, זועמים, מתחננים. כל-כך חשופים נהפכו ואחר-כך נדחסו למקום חדש. זר. את הנופים הנפרשים החליפו רחובות בטון ואת הבתים והגינות החליפו חדרים קטנים, המחלקים משפחות באופן זמני. עד שיעברו למקום חדש. ואולי עוד מקום ועוד אחד. כך חודש אחר חודש, שנה אחר שנה ובעוד עיניהם נשואות אל עתיד זר , עוד דבק מבטם בעבר המוכר, המקום האהוב, שנותר מאחור